ויקהל-פקודי-החודש

בונים ויורשים

​

פרשת ויקהל עוסקת בבניית המשכן.

לא פעם אחת חשבתי שעדיף משכן ממקדש. המשכן נתן לבני ישראל תחושה קבועה של בנייה. המשכן עבר ממקום למקום, והיה צורך לפרק ולהרכיב אותו מחדש עשרות פעמים במהלך השנים. ברגע שהמקדש נבנה...זהו זה. אין בניה אחרי אותה הבנייה...רק תחזוקה.

נכון שהשכינה זכתה למקום קבוע עם בניית המקדש, אך אנחנו כעם החמצנו דבר מה בדרך. חדלנו להיות בונים והתחלנו להיות יורשים: היפוכו של דבר. איבדנו את האומץ, המחשבה היצירתית והיוזמה, שיש בדורות של הבונים. נהיינו דור של יורשים וראינו את הבניין כמובן מאליו.

הדבר תקף לא רק לגבי המקדש והמשכן...ניתן לראות תופעה זאת הן במישור הקהילתי הן במישור הלאומי. גם אנחנו יכולים לשאול את עצמנו אם אנחנו בוני הארץ או סתם יורשיה. ואותה שאלה אקטואלית כשמדובר בקהילה כמו קהילתנו.

האם אנחנו רואים את הבניין כדבר מובן מאליו או שמא כדבר הזקוק לנו בתור בונים ולא רק בתור יורשים?

לפני זמן מה כשדיברתי עם ילדי חוג "בר המצווה" שלנו על בניית המשכן, ילד אחד שאל אותי שאלה מבריקה: מהיכן לקחו בני ישראל את העץ כדי לבנות את המשכן? מקור זהב המשכן, ברור לכולם. כבר כתוב בתורה שישראל יצא ממצרים 'ברכוש גדול' (בראשית טו, יד). מקור פרוכת המשכן גם הוא ברור לכולם. גם כתוב בתורה שיצאנו ממצרים ב-'מקנה כבד מאוד' (שמות יב, לח). אבל עצים? איפה היו עצים במדבר???

המדרש מספר לנו (תנחומא, תרומה) שיעקב אבינו נטע אותם.

בשעה שירד למצרים, אמר לבניו: בני, עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם, משאתם נגאלין - שתעשו לו את המשכן! אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן, יהיו הארזים מתוקנים לכם מיד. עמדו ונטעו ועשו כן …

המדרש הוא נפלא. יעקב אבינו ידע שהוא עצמו ואפילו בניו לא יראו לעולם את המשכן. אבל בנייה, בתפיסה היהודית, אינה רק עניין של חול וטיח, של אבנים ולבנים..

בנייה הנה מפעל המקשר בין הדורות. הבנייה אינה מעשה כי אם תפיסת חיים, לדעת לחלום הלאה.

אפשר להגיד במבט ראשון שפרשת ויקהל היא רק תיאור כללי של אדריכלות ועיצוב הפנים של המשכן. אך להגדיר את המשכן רק כאוסף של עצים, מתכות ווילונות הוא אבסורד כמו לומר שספר תורה הוא אוסף של מאה מטרים של קלף וליטר וחצי של דיו...

פרשת ויקהל, הנה קריאה לעם ישראל לדורותיו על מנת שנוכל להבחין בין בנייה וחזון לסתם ירושה.